לרובנו יש לפחות רגע אחד בחיים – בדרך כלל מהילדות – שבו חווינו את הכאב הרגשי הגדול ביותר שלנו.
רגע שבו נעתקה הנשימה, הלב לא הצליח להכיל את מה שקרה, והנפש קפאה.

הכאב הזה לא נעלם. הוא אולי נשכח מהזיכרון – אבל נשמר בגוף.
מאז, בכל פעם שאנחנו פוגשים סיטואציה שמזכירה את אותו כאב – אנחנו מגיבים מתוכו, כאילו אנחנו עדיין שם.
כבר לא ילדים – אבל עדיין מופעלים מאותו המקום.

בטיפול רגשי בגישה רוחנית אנחנו מחפשים לחזור לשם – לא כדי להכאיב, אלא כדי לשחרר.
כדי לאפשר לרגש שהודחק – להרגיש.
כדי לתת לנשימה להיכנס למקומות שהיו חסומים.
כדי להתחיל לעכל את מה שקרה – ולא להיאחז בו בלי שנרגיש.

בדיוק כמו שמערכת העיכול יודעת לשמור את מה שהגוף צריך ולשחרר את השאר – גם הרגש צריך תהליך של עיכול.
רק כך אפשר לחזור לחופש פנימי, לאנרגיה חיונית, בחירה אמיתית.

הדבר הזה קורה רק כשיש מרחב בטוח.
כשאפשר סוף־סוף לפגוש את הילד שהיינו – לא מתוך שיפוט, אלא מתוך חמלה.
לראות אותו, להרגיש איתו, ולעבור יחד איתו את מה שפעם לא היה לו סיכוי להתמודד איתו לבד.

הגישה הרוחנית שאני עובד איתה מאמינה שנשמה לא יכולה להתגלות במלואה – כל עוד הכלי הרגשי סתום.
רק אחרי שאנחנו מזככים את הכלי – הרגש, הלב, הנפש – האור יכול להיכנס.
וזה, בעיניי, עומק חכמת הקבלה: לקבל את מה שיש, כדי שנוכל להתחבר באמת לעצמנו ולייעוד שלנו.